| |
|
גוף ונפש
כל מה שמגביר, מצמצם, מגביל או מגדיל את כוח פעולתו של הגוף - מגביר, מצמצם, מגביל או מגדיל את כוח פעולתה של הנפש וכל מה שמגביר , מגביל או מגדיל את כוח פעולתה של הנפש -מגביר, מצמצם, מגביל או מגדיל את כוח פעולתו של הגוף.
(שפינוזה – 1632 -1677)
הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית היא אחת מהפרעות החרדה.
בתחום מצבי הדחק קיימות שתי קבוצות עיקריות: מצבי לחץ מינוריים ומצבי לחץ מג'וריים (טראומטיים).
מצבי לחץ מינוריים - בהם נהוג לטפל כבטיפול התפתחותי במשימות החיים: הולדת אח קטן, מעבר לדירה כבוגר מבית ההורים, נישואין וגירושין, פיטורין וכו'. בעיקרון - ללא מצבי סיבוך מיוחדים.
מצבי לחץ טראומתיים - הם בדרך כלל תוצאת אלימות אדם כנגד אדם: אונס, תקיפה פיזית, רצח, מלחמה, פיגועי-איבה, שבי, אסונות טבע, תאונות דרכים ועבודה, מחלות קשות ועוד.
|
 |
|
| |
ככלל, תופשים אנשים את חייהם ועולמם כמאורגנים וצפויים יחסית. הם יודעים למה לצפות ובהתאם לכך - חיים.
אירוע טראומטי מערער בפתאומיות את ה"מובן מאליו", פוגע במהלך החיים השגרתי ומסיט אותם ממסלולם. הוא בלתי-צפוי וחריג,
מזעזע את יסודות תפישת העולם ואת האמונות (כגון "לי זה לא יקרה"), מערב פגיעה או איום בפגיעה באדם עצמו או באחרים, וכן
מערב תחושת חרדה, אימה, זוועה וחוסר יכולת להתמודדות תוך תחושה קשה של חוסר-אונים.
האדם מוצף, כתוצאה מהאירוע הטראומטי, בתחושות חוסר אונים וחוסר שליטה. בתהליך ההתמודדות הוא מנסה להילחם בהם –
להשיג שליטה מחדש בחייו – וכאשר הוא נכשל בכך יש בריחה לפנטזיה, דיסוציאציה ולקיחה עצמית של אחריות ואשמה.
האירוע הטראומטי פוגע בדימוי העצמי החיובי של האדם, ומביא לתחושות של חוסר-ערך וחוסר-יציבות.
|
המונח טראומה במקורו מיוונית ומשמעו "חבלה".
קיימת אבחנה בין שלוש קבוצות פגיעה:
• אקוטית - אם משך ההפרעה נמשך פחות משלושה חודשים.
• כרונית - אם משך ההפרעה נמשך למעלה משלושה חודשים.
• מושהית - אם התסמינים הופיעו לאחר שישה חודשים מהאירוע הטראומטי.
|
הגדרת ה- DSM-4 להפרעת סטרס פוסט-טראומתית
A. האדם נחשף לאירוע טראומטי אשר בו התקיימו שני התנאים הבאים:
1.האדם חווה, היה עד או עומת עם אירוע או אירועים אשר בהם היה מוות או פציעה רצינית או איום למצב כזה,
או שהיה איום על השלמות הפיזית של האדם עצמו או האחרים.
2. תגובת האדם כללה פחד עצום, חוסר-אונים או אימה.
B. האירוע הטראומתי נחווה באופן חוזר ע"י אחת או יותר מהדרכים הבאות:
1.חזרה של זיכרונות חודרניים ומפחידים מהאירוע כולל דמויות, מחשבות ותחושות.
2.חלומות ביעותים חוזרים של האירוע.
3.התנהגות או תחושת רגשות האירוע חוזר על עצמו (כולל תחושת התנסות מחודשת באירוע, אשליות, הזיות ופלאשבקים).
4.לחץ וחרדה חדים בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים, המייצגים או דומים לטראומה או לחלקים מן הטראומה.
5.תגובתיות-יתר פיזיולוגית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המייצגים או דומים לטראומה או לחלקים מן הטראומה.
C. הימנעות ממושכת מגירויים הקשורים לטראומה ומעיין "הרדמה" כללית אשר לא הייתה קיימת קודם לאירוע, לפי שלושה או יותר מהבאים:
1. מאמצים להימנע מלחשוב, לחוש או לדבר בהקשר לטראומה.
2. מאמצים להימנע מפעילויות, מצבים או אנשים אשר מעלים זיכרונות מהטראומה.
3. חוסר יכולת להיזכר בפרטים חשובים מהאירוע.
4. הפחתת עניין והשתתפות בפעילויות משמעותיות.
5. תחושת ניתוק וזרות מאחרים.
6. טווח רגשות מוגבל (חוסר יכולת להרגיש רגשות אהבה).
7. ראייה פסימית של העתיד (אי-ציפייה לקריירה, נישואין, אורח-חיים רגיל).
|
D. סימפטומים ממושכים של עוררות יתר (אשר לא היו קודם לטראומה) על-פי שניים או יותר מהבאים:
1. קשיים להירדם או לישון ברציפות.
2.עצבנות והתפרצויות זעם.
3.קשיי-ריכוז.
4.דריכות-יתר.
5.תגובת רתיעה מוגזמת מרעשים.
6.תגובה גופנית לאירועים המייצגים או מזכירים את הטראומה.
E. משך התסמינים בסעיפים B.C.D. הם יותר מחודש אחד.
F. ההפרעה הינה בעלת משמעות קלינית מבחינת המצוקה, הפגיעה החברתית, המקצועית ובתחומי תפקוד אחרים.
התגובה הראשונית לאירוע טראומה מאופיינת ע"י הלם, בלבול וחרדה. רוב הנפגעים חוזרים בהדרגה לשיווי-משקל רגשי ותפקודי, למרות שהאירוע הקשה נותר חרוט בזיכרונם. אחרים ממשיכים להיות נתונים תחת השפעה רגשית קשה של האירוע ומתקשים לשוב לרגיעה ולתפקוד יומיומי.
קבוצה אחרת, לכאורה, חזרה לתפקוד שגרתי, אולם לאחר פרק זמן מוצאת עצמה נתונה מחדש בתוך ההשפעות הקשות של האירוע. חשובה התייחסות מיידית לאירועים כגון אלו, ובוודאי אם לאחר כשלושה חודשים עדיין ניכרים תסמיני פוסט הטראומה ולא חלה הטבה – קיימת חשיבות למיידיות התחלת הטיפול.
הפסיכוטרפיה המומלצת בדרך-כלל הינה פסיכותרפיה פרטנית הכוללת עיבוד הטראומה, כלים היפנוטיים,E.M.D.R. , אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים וטיפול פסיכודינמי.
|
| |
| |
|
|
|
