|
"ואף אינקוויזטור אינו מסוגל לגרום ייסורים נוראיים כמו אלה שגורמת החרדה,
שלעולם לא מאפשרים לברוח, לא באמצעות פעולת הסחה, לא רעש, לא בעבודה,
ולא בשעות הפנאי, לא ביום ולא בלילה..."
(סארין קירקגארד)
הפרעות חרדה הן השכיחות ביותר בקרב ההפרעות הפסיכיאטריות, והן נגזרות מתופעה נפשית בסיסית ביותר אשר מלווה את האדם במהלך חייו – הפחד. מקובל להגדיר פחד כשינויים גופניים ונפשיים אשר מתרחשים בתגובה לגירוי הנתפש ע"י האדם כאיום, כמסוכן. השינויים יכולים להתבטא בדופק מואץ, מתח שרירים, הזעה מוגברת, פה יבש, נשימות מהירות וכו' - כדוגמאות גופניות.
במובן התפישתי: ניתן לחוש ירידה בסף התפישה ופיזור הקשב.
במישור הרגשי: האדם חש מאוים, כי דבר-מה לא טוב עומד להתרחש.
במישור הקוגניטיבי: זוהי המשמעות אשר האדם נותן למצבו המסוכן. משמעות זו הינה אישית ויכולה להיות שונה בין אנשים שונים.
תגובות במצב פחד הינן חשובות מבחינה הסתגלותית. הן עוזרות לאדם להסתגל לשינויים בסביבתו, ומכינות את המערכת הגופנית והנפשית להתמודדות מול סכנה אורבת בסביבה. לכן תגובת פחד כשלעצמה אינה מוגדרת כפתולוגית, ואף יותר מכך - רמה נמוכה מדי של פחד מחלישה את מנגנון הזהירות, ההיערכות וההסתגלות של האדם וחושפת אותו לסכנות.
מתי, אם כן, הופכת תגובת הפחד למוגזמת? יתרה?
החרדה נחשבת להפרעה כאשר היא מפריעה לתפקודו של הלוקה בה; כאשר היא מוגזמת ביחס לגירוי אשר מעורר אותה. קו הגבול בין החרדה הנורמלית לבין הפרעת החרדה נקבע ע"י עוצמת החרדה, המשך שלה והמידה בה היא שולטת באדם ומשבשת את תפקודו היומיומי.
קיימות מספר קבוצות של הפרעות חרדה:
הפרעת חרדה כללית - מצב מתמשך ואף כרוני של דאגנות-יתר או חרדה בלתי מציאותית. מצב זה מתבטא בתחושה של סכנה, מתח מתמיד מפני אירוע נורא ולא ברור. מבחינה פיזיולוגית קיימים סימפטומים כגון: נשימות מהירות, דופק מואץ, הזעה, מיחושי בטן, עצבנות, עייפות, קשיי שינה. מבחינה התנהגותית קיימת דריכות רבה ומוכנות לברוח.
התקף פאניקה - תגובה קיצונית של חרדה אשר מתבטאת בתחושה של אימה מפני אסון מתקרב, ללא סכנה ממשית. ההתקף מלווה בסימפטומים גופניים ספציפיים כגון: דפיקות לב, הזעה, רעד, קוצר נשימה, תחושות חנק, כאב או לחץ בחזה, בחילה, סחרחורת, חוסר שיווי משקל, תחושת עקצוץ בגפיים וכן בפחד מאיבוד שליטה, פחד להשתגע ופחד למות.
פוביה - תגובת פחד מתמשכת אשר אינה פרופורציונלית לסכנה המציאותית הנובעת ממקור הפחד. כאן, בשונה משתי ההפרעות הקודמות, בהן תחושת החרדה כללית ולא קשורה למקור חיצוני - הפוביות ממוקדות במקורות חיצוניים ספציפיים. משום כך הן נחשבות להפרעה קשה פחות מן הקודמות. הפגיעה בתפקוד האדם מוגבלת למצבים בהם הוא נימצא בקרבה, במגע ובקשר עם מקור הפוביה. עם זאת, אכן קיימות פוביות היכולות לשבש באופן חמור את תפקוד האדם.
אגרופוביה: פחד ממקומות פתוחים - ציבוריים, הומי-אדם; עלולה להתפתח להתקף פאניקה. כתוצאה מכך עלולה להיווצר התנהגות של הימנעות מיציאה מהבית. הפרעה זו מלווה לעתים בהפרעות נוספות כגון דיכאון והפרעה טורדנית כפייתית.
פוביה פשוטה - קבוצת פוביות הממוקדות באובייקט ספציפי.
פוביה חברתית - עליה תהא הרחבה נפרדת.
היפוכונדריה - פחד מוגזם ממחלות. התסמינים כוללים התעסקות יתר במחלה, אשר האדם סבור כי היא רצינית, ובטוח כי הוא סובל ממנה למרות בדיקות רפואיות המצביעות שאין המצב כך והרגעת הרופא.
הפרעה טורדנית כפייתית (O.C.D) - הפרעת חרדה הגורמת ללוקה בה לסבל רב. התסמונת מתאפיינת במחשבות טורדניות אשר אינן מרפות; הן חודרות להכרתו של האדם וגורמות למצוקה. הוא לא מצליח להשתחרר מהן למרות שמכיר בכך שהן לא באות מבחוץ אלא תוצר מחשבתו, ואף ללא ובניגוד להגיונו. כמו כן התנהגויות כפייתיות – דחף לבצע פעולות מסוימות אשר אי ביצוען אינו נותן מנוח. ההתנהגויות מכוונות להקל על החרדה שמעוררות המחשבות והן בעלות אופי כפייתי - דהיינו אין עליהן שליטה.
תגובת דחק פוסטטראומטית – (ראה הרחבה ניפרדת)

טיפול בהפרעות חרדה
הפרעות החרדה באות לידי ביטוי במישור ביולוגי: בתגובות גופניות אשר תפקידן להכין את האדם להתמודד עם סכנה. אלא שבהפרעת החרדה העוצמה מוגזמת ולא אדפטיבית.
במישור הפסיכולוגי: יש רצון לעזור לאדם להתמודד עם הרגשת האימה אשר הוא נתון בה, מתן משמעות מאיימת למצב ללא קשר לאיום הממשי הנשקף ממנו וההתנהגות המשקפת, בדרך כלל, הימנעות מחשיפה למצב המאיים.
הטיפול בהפרעות החרדה מתבטא בשנים או באחד מן המישורים הללו.
הטיפול הביולוגי-התרופתי - מבוסס על תרופות נוגדות חרדה אשר ממתנות את עוצמת הסימפטומים הגופניים של האדם, ומסייעות להגיע למצב פסיכולוגי רגוע יותר ובחזרה לתפקוד. התרופות מיועדות להביא לאיזון המעבירים העצביים במוח, בעיקר של נוראפיננפרין, סרוטונין וחומצת גאמא אמינובוטירית. לרוב הן מצליחות להפחית את החרדה, השפעתן מהירה והן לא מצריכות השקעה מצד המטופל. אולם החסרונות הם האופי הסימפטולוגי: הן אינן מרפאות את האדם מהפרעת החרדה ולא משככות את ביטוייה. עלולה להיווצר תלות בתרופה, ולכן לרוב יש צורך בטיפול הפסיכולוגי.
הטיפול הפסיכולוגי
הטיפול הפסיכו-דינמי - הגישה מבססת חשיבתה על הטענה כי חרדות מתפתחות כתוצאה מקונפליקטים בלתי-מודעים. הקונפליקטים מתעוררים כתוצאה מהתנגשות בין המשאלות והדחפים בעלי האופי הייצרי לבין מגבלות חברתיות לגבי מימוש דחפים אלו. האדם אינו מודע למהות הקונפליקט ולמקורותיו, אבל הלחץ הפסיכולוגי אשר הקונפליקט מפעיל בו ועל נפשו, מעורר תגובות חרדה. החשיבה טוענת כי על מנת לשחרר את האדם מהפרעת החרדה, יש להעלות למודעותו את הקונפליקט הפנימי, כדי שיוכל לעבדו באופן רציונלי ולשלוט בו. השגת מטרה זו מחייבת זמן, תהליך ואת קשר המטפל-מטופל.
הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי - מבקש לשנות את המשמעות המאיימת אשר האדם מעניק למצב מעורר החרדה (קוגניטיבי), ולחשוף אותו למפגש ישיר עם מקור הפחד (התנהגותי). השינויים המתרחשים בשתי רמות אלו יוצרים קשר הדדי, מעגל חיובי של שחרור מהחרדה. ההתמודדות יכולה להיות באופו מבוקר והדרגתי אשר מתנהל במספר שלבים:
דסנסטיזציה סיסטמטית - הקנייה למטופל שיטות של הרפיה ודמיון מודרך, במטרה להפחית את רמת המתח והחרדה אשר הוא נתון בהם. לאחר מכן נחשף המטופל למדרג עולה של גירוי החרדה - תחילה בדמיון ואחר כך במציאות.
הצפה - הפציינט נחשף באופן בלתי-אמצעי למצב המאיים, אולם באופן מיידי. בהדרגה לאחר החשיפה –מתחיל תהליך של שינוי משמעות אשר הוא נותן למצב המאיים. שינוי מחשבות ואמונות ביחס למצב המאיים (מרכיב קוגניטיבי) בכיוון יותר רציונלי.
|

|